כול הזכויות שמורות לכותבת הבלוג better-fly

עוד שנה חולפת על פנינו ואנחנו גדלים בשנה , ואתה נשאר בן 21.

מזכירים אותך – נזכרים בך בכול יום זיכרון, בכול אזכרה, בכול יום הולדת שלך שלא יתקיים עוד.

כול תאריך הופך משמעותי – הימים רודפים אחד את השני והמספרים בלוח השנה רצים כאילו מישהו רודף אחריהם,

אצלך השעון נעצר- אף אחד לא רודף אחרי התאריך ובטח לא אחרי המספר.

התאריכים שלך משמעותיים עבור הקרובים לך , אך הם נצח עבור המשפחה שלך.

הכאב הזה שאינו תלוי בשום תאריך שאינו זקוק לשום תזכורת –

אסף, כול שנה אני מנסה להעלות בדעתי מה הוא הזיכרון שחשוב שיזכר בך

כול שנה אני מגיע לאותה מסקנה – לא צריך שום אירוע –

אתה הוא הזכרון , אתה הוא העדות , ימי חייך הימים וימי מותך הלילות.

חלפו 15 שנים שאתה לא נמצא איתנו,  אבל בכול סימן אני מוצאת שהוא כאן איתנו.

השבוע ביקרתי שוב במרכז הטניס בעכו –

גיליתי שמנהל המרכז אלעד רוט שיחק עם איתך בתחרויות בילדותכם,

ויוזם מדי שנה תחרות על שמך!

גאווה גדולה ומרגשת הייתה לי לדעת ,שכול מכרייך זוכרים , ולא רק בתאריך …

כי התאריך הוא רק מספר – ומאחוריו יש חיים שלמים שנגדעו בטרם עת

חיים שלמים ועוד תאריכים ומספרים הנקשרים אלייך בחוטים דקים של זיכרון נצחי!!

יהי זכרך ברוך!

מודעות פרסומת

היום עצרה אותי אימא בכניסה לטיילת בעיר ואמרה לי "את אשת חינוך נכון?", "נכון" עניתי בהיסוס, "אז תגידי לי מתי מחזירים אותם לביה"ס?", "את מי?", "אותם …" הצביעה על הילדים שלצידה,  "אהה", עניתי, "ב27/8 זה נגמר", "אי אפשר לפני כן?" ענתה, והדהימה אותי בכנותה.

מי שמתחבר לשיחה ירים את ידו גבוה…למעשה כולנו בסירה הזו, נדמה לכם אולי שלאנשי חינוך, שנמצאים בחופש בתקופה הזו של השנה יותר קל, כי אין להם "סידורים ולהטוטים" למציאת פתרון לילדים, הרי הם בבית, אז קבלו תיקון- להם הכי קשה, כי הם לא באמת בחופש מילדים ונוער אף פעם! אם אלו לא תלמידי ביה"ס אלו הילדים הפרטיים שלהם, וצריך למצוא להם תעסוקה כול הזמן! ויש בהחלט המון זמן!

למרות קיצור החופש בשבוע, אכן החופש הגדול ארוך ומייגע, בעיקר בגלל העובדה שהוא בחודשי יולי- אוגוסט החמים והמתישים שנעשים משנה לשנה יותר ויותר כאלה.

אבל יותר מכול קשה לכולנו עם חוסר שביעות הרצון המתמדת של ילדינו, של כולנו, כול מה שעושים עבורם לא מספיק, זה רק גדל ומתעצם עם הגיל של הילד, השבוע הבנתי עד כמה הנוער שלנו ( לא כולו, אבל רבים ממנו, לצערי) פשוט מעדיפים לקבל הכול ולא להתאמץ הנוער שלנו לא אוהב לעבוד עבור המותרות שהוא רוצה, אלא מעדיף לקבל מההורים במזומן ועכשיו, ובסוף עדיין יהיו חסרי שביעות רצון, מצאתי שהנוער היום מעדיף לישון ולצאת לבלות עם הכסף של ההורים מאשר לבוא לבייביסיטר כמה שעות במקום זה, ולצאת לבלות עם הכסף שהרוויח לבד, כך לפחות אני הייתי כנערה, היום זה לא ככה… לא אצל כולם.

חייבת להדגיש שבעיניי זה מאד תלוי בחינוך מהבית, הפרצוף החמוץ וה"לא מעריך" לא חייב להתקבל בברכה על ידינו ההורים, ואין לנו שום חובה ב"חוזה ההורי" לממש ולקיים את כול הרצונות והמאוויים של הילדים שלנו, להיפך מחובתנו לחנך אותם ש"כסף לא גדל על העצים" ושצריך להתאמץ עבורו. ושכול דבר שמקבלים, מישהו התאמץ כדי שזה יקרה, ואם אבא ואימא בוחרים לתת לנו משהו, הם יכולים גם לבחור שלא לתת, לעומת זאת לילדים שלנו יש מחויבות גדולה לתא המשפחתי, ולקיחת חלק פעיל במטלות הבית הם חובה ולא זכות, בכול גיל.

מאד קשה בתקופה בישורת האחרונה עם הילדים לקראת שנת הלימודים לרצות אותם, ובעיניי אין צורך! לא חייבים לרכוש להם את המותגים הכי יקרים בביגוד, במחברות ובציוד נילווה, אפשר לרכוש ספרים משומשים וציוד פשוט ובסיסי ,ואם מישהו באמת רוצה לקנות משהו מיוחד שיידע להעריך, כי יש מחיר לכול דבר, ממש כמו החיים – צריך לעבוד כדי להגיע.

מה קורה כשאנחנו צריכים להיות שבעי רצון ממה שיש, ולא לבקש תמיד את מה שאין לנו? כמה חשוב שיהיה איזון בין המצוי לרצוי, והאם חייבים להיות תמיד שבעים ( מרצון) או שמותר לרצות קצת יותר?

המלצה לספר לקריאה "הורים ילדים"  בנושא הזה תמצאו בפינה שלי .

חמש מחשבות משביעות רצון –

  1. באוטומט שלנו ההורים אנחנו לא נינוחים, כאשר הילדים שלנו לא מרוצים. כאילו יש איזה כפתור נסתר שקיים בתוכנו, שהילדים שלנו לוחצים עליו וגורמים לנו להרגיש לא נינוחים עם חוסר הנינוחות שלהם.
  2. כל פעם שהילד לא מרוצה אנחנו מיד מתגייסים למשימה, ומנסים בכל דרך אפשרית למנוע את התסכול, וכאשר אנחנו לא מצליחים אנחנו כועסים עליהם. יש לנו צפייה שהם יהיו שמחים תמיד, יגיבו בנימוס, לא יבכו, לא יכעסו ויהיו מרוצים ומאושרים כול הזמן.
  3. אבל הם לא בובות וכולנו בני אדם וכל מגוון הרגשות קיים בתוכנו, לכן עלינו לתת מקום לכל הרגשות. אם לא ניתן להם מקום הם יתפרצו במקומות אחרים. ילדים שלא מאפשרים להם להביע את רגשותיהם, גדלים למבוגרים, שאינם נותנים לעצמם להרגיש.
  4. מבוגרים שחיים במאמץ להיות מושלמים, במאמץ להיות בסדר כול הזמן ועם כולם – לא לכעוס, לא להרגיש, בסופו של דבר מתפרצים בשלב הכי לא צפוי בחיים שלהם.
  5. אבל גם למרד ורצון יש גבול, וחייבים להתאים את הצורך לסיטואציה וללמד את עצמנו ואת ילדינו שלהיות מרוצה זה טוב, והשובע מאפשר לנו להיות רגועים ושמחים בחלקינו, אבל אם היו כולם קולקטיב ולאף אחד מאיתנו לא היו שאיפות ורצונות של מעבר ומחוץ לקופסא החברתית לא היינו מיוחדים, מעניינים ויוצרים! אז כמו שכבר אמרתי- איזון!

ועוד בעניין שביעות רצון אישית ומשפחתית,  כי כולנו היינו שותפים לצפייה, אני באופן אישי שבעת רצון וגאה בכול המתמודדים שייצגו אותנו באולימפיאדה שזה עתה הסתיימה, אני חושבת שהם נתנו מעצמם ולא ויתרו ושהיה להם כוח רצון אדיר הרבה מעבר ליכולת פיזית, נכון שלא חזרנו עם מדליה, אבל הישגים יש. וצריך להודות גם על אלו,

 וההודיה על מה שיש לנו בחיים ולא על מה שאין  – זה מה שעושה את ההבדל !

אסף,

בכול שנה כשמתקרב הזמן, זה נהייה מורכב יותר, כול שנה עומדים מעלייך בבית העלמין בנהריה, חבורה של תיכוניסטים, היום נשואים, בוגרים יותר, מגדלים ילדים, חדי חושים יותר מהעבר, כי החיים מחשלים את כולנו , ואתה לעולם תישאר בן 21. ובכול שנה קשה יותר לעמוד שם ולדעת את הפרט הזה, שאצלך לעולם לא משתנה.

אולם לחיים כוח משלהם, ולהורייך ברוך השם יש כבר נכדים, ואני בעצמי מגדלת ילדים, עם פחדים, חששות ואמונה גדולה…

בשבוע שעבר צפיתי בהצגת התיאטרון של המגמה מהתיכון בו למדו יחד, ופתאום זה הכה בי, נזכרתי במחזמר של "שיער" שהמחזנו בסוף י"ב, בחלוקת התפקידים המוזרה של סימונה, והטרגית במחשבה לאחור, גילמת שם את הקצין – שבסוף ההצגה נהרג במלחמה – כמה אירוני, כה כואב וכול כך לא…

כשצפיתי בהצגה חשבתי שהנוער הזה שעומד על הבמה עוד מעט יתגייס אל הצבא- חשבתי על החברים שעומדים יחד על הבמה, ועל העובדה שאתה חי בתיכון בתחושה שהכול נצחי וששום דבר לא ייפגע בך, שום דבר.

ופתאום אנחנו מתעוררים אי שם בשנות העשרים ומגלים בכמה תמונות בספר המחזור מסומנות – ז"ל. כול שנה מתחזקת ההרגשה שזה לא ייגמר, בכול שנה בתי העלמין פותחים להם חלקה חדשה, ואני שואלת – עד מתי?

לאורך השנה אני מנסה להיזכר בכמה שיותר פרטים שאני יכולה לגבי שנות ילדותי, כשיש לך ילדים אתה תמיד עושה היקשים למי שהיית ואיך ילדייך היום, והשבוע כשצפיתי בהצגה ממש נזכרתי בך, על הבמה, מאושר, מחייך, שחקן מוכשר, מנגן ושר, אוהב אנשים, מצחיק עד דמעות ( זוכרת את המשאף ונטולין…)בעיקר עלו בי הזיכרונות אל מאחורי הקלעים של ההצגה שהעלנו, והיום כבר עשו משחק טניס לזכרך, וכתבו לך מזמור גם אנשים שאינם מכירים אותך, וטריאתלון … וחשבתי שעוד לא כתבנו את כול זכרך כדי להעלות מחזה על חייך ועל הנחישות וההתמדה שאפיינו אותך.

יבוא הזמן, בינתיים יש שיר, שיושב אצלי במגירה שנכתב בשנה השנייה למותך, בכול שנה אני רוצה ש"יהפוך לשיר" בפרויקט המיוחד של גלגל"צ, יבוא הזמן שיהיה בי האומץ …

לכול אחד היום, לצערי, יש אסף אחד שהוא מכיר, בכול פעם כשאנחנו מגיעים נראה שהשנה בין העלמין מלא עוד יותר…וזה עצוב כי "חללי צה"ל" אכן משאירים אחריהם חלל גדול… והשנה החלל גדל – לזכרם של 22993 הנופלים במערכות ישראל, נכון לכתיבת שורות אלו.

ההכנות לסדר בעיצומן, בעיקר אצל המארחים. לא פשוט לארח אופן כללי ובליל הסדר מורכב עוד יותר. כול הבית נקי ומוכן ואז מתחילים את הקניות, מארגנים תפריט ראוי, ברוב המשפחות היום מתחלקים בנטל הבישולים והקניות, אבל האירוח עצמו גוזל זמן ואנרגיות מבני הבית המארח. ואף על פי כן – זו מצווה ! לארח אנשים בליל הסדר כשכולם מסובים סביב שולחן אחד – יחד!

עד עכשיו אני מקווה שכבר סיימתם את הוויכוחים וההתעסקות עם השאלה – "אצל מי אתם בליל הסדר?" מי הזמין ? אצל מי היינו בשנה שעברה אצל ההורים שלי או שלך? ובעצם צריך טבלה מסודרת לערבי החג כדי לא לפגוע באף אחד ובכול זאת לראות את כולם במהלך ערב החג והחג עצמו. בחג הזה יש פלוס אחד גדול- שני ערבי חג!! אז בהחלט אפשר להיות "בסדר" עם כולם!

אחרי שסיימנו לארגן ולתאם אצל מי אנחנו בסדר, סגרנו את נושא הניקיון והקניות, אפשר להתיישב סביב השולחן…

לילדים קשה מאד לשבת לאורך כול הסדר ולהתמודד עם "מטלת" ה- "להתנהג יפה"… כול הדודים והדודות נפגשים פעם בשנה פותחים עיניים כאילו מעולם לא גידלו ילדים, ולפתע פוגשים הורים מובכים…שבאמת מאד משתדלים, אז כדי להימנע מאי נעימות אני בהחלט מציעה לתת לילדים לאכול משהו כשעה לפני שהסדר מתחיל, בררו שיש אוכל אהוב עליהם או לפחות הביאו איתכם משהו, לדאוג לחדר אחר שיכלול כמה משחקים, צבעים וניירות לפעילות (הביאו איתכם ובקשו פינה..), כי אם תמלאו לפחות חלק מהדברים שגורמים להם להרגיש נוח, גם לכם יהיה נוח!

ועוד עניין קטן בקשר לילדים- בגדים לבנים בליל הסדר לא יישארו נקיים, ובכלל בגדי חג לא, אם לוקחים זאת בחשבון מראש לא מתרגזים כשהיין נשפך על חולצה מהעונה הנוכחית, וחוץ מזה היום יש מסיר קמטים, מסיר כתמים המחזיר כל צבע למצבו הראשוני, אז למה להתרגז?

ובחג הזה תשתדלו בבקשה לא להיות מדיי ביקורתיים על האורחים, המארחים והמתארחים יש מספיק מזה כול השנה. השנה בפסח- נא לפסוח על כול אלו!!

בסדר השנה יהיה הכי בסדר אם תפרגנו לאוכל של המארחת, תעזרו לפנות את הצלחת ותשבו בנחת מסובים יחד עם כול המשפחה!

זו בעצם אחת המטרות של החג הזה…שיצאנו ממצרים  כול בני ישראל – ביחד! 

אני שואלת את עצמי לפעמים במה מתבטאת החירות שלי? מהו החופש שיש לי? האם יש לי מגילת עצמאות משל עצמי?

מגיל צעיר כולנו רוצים להיות עצמאיים , לעשות כמעט הכול לבד. חולמים להיות מנהלים גדולים, שלא יגידו לנו מה לעשות,

להיות עצמאיים בעבודה, בחיים, בזוגיות, עם הילדים, מעמד האישה הוא גם חלק מהשאיפה הזו לעצמאות, ובכלל חופש בחירה הוא המפתח לעצמאות!

כשאלוקים ברא את האדם הוא נתן לו חופש בחירה. כבר בתחילת החוזה שלנו עם הקב"ה הרשות נתונה, זכרו שהאישה הובילה לבחירה שהיה לה מחיר.

אין עצמאות ללא אחריות והיא באה עם מחיר. לכן כשאנו רוצים להיות עצמאיים, קרייריסטים, מנהלים וכדומה צריך לדעת שיש לכך מחיר, וכשאתה בוחר להיות עצמאי יש לך אחריות גדולה במיוחד.

לפעמים הייתי שמחה להסיר מעליי אחריות, לחזור לבית הוריי ולנוח. יש משהו נוח בתמימות הזו שעדיין מצויה בכולנו, שמזכירה את בית ההורים. לא רע לפעמים להניח את הראש על הכר, לא לדחוף קדימה, אלא ליהנות מכול הטוב שהשגנו בעמל רב.

לא חייבים לרוץ לכנסת או לרשות העיר אפשר לפעמים להחליט שהעצמאות שלי היא שאני עצמאי בכך שרק אני מחליט עליי (בתחומים שאפשר..).נשמע כמו הילדים של היום "אני מחליט על עצמי", "זכותי", יש משהו בדבריהם – זכותנו להחליט שלא תמיד העצמאות היא הדרך הנכונה.

כדאי במקרים מסוימים לחיות בשיתוף, לא לקחת על עצמך את כול הנטל, עצה נהדרת גם למנהיגי עולם…

אז במגילת העצמאות שלי השנה החלטתי שהשנה אני רוצה לבחור את הבחירות שלי בעצמי, להיות עצמאית בבחירותיי באחריות מלאה!

והבחירות שלי, יושפעו גם מהסביבה האהובה שלי – המשפחה, הרי הם יהיו שם גם אם אטעה בבחירה, וישמחו כשאצליח בה. מה תחרטו על המגילה שלכם השנה? אילו בחירות לעצמאות תעשו אתם?

 ולמרות שיש לעצמאות מחיר של אחריות על תוצאותיה הכי חשוב להיות שלם איתה ולא להרגיש לבד.

עצמאות שמח!

עוד בנושא "עצמאות" תוכלו לקרוא בפינה של אושר מתוך הטור הקבוע שלי בידיעות עכו

משפט לשבוע מאושר –

החלטה היא רק ההתחלה. כשמישהו מקבל החלטה, הוא בעצם קופץ לתוך זרם חזק שיישא אותו למקומות שכלל לא חלם עליהם בשעה שהחליט.

פאולו קואלו { מתוך הספר "האלכימאי" }

 

ימים אלו מהולים בעצב ושימחה. מצד אחד אתה מודה לאלוקים שיש לך מדינה, שיש לנו לפחות מקום לגיטימי להיות בו-"מדינת ישראל". ובשבוע שלאחריו אתה זוכר כי את המדינה הזו לא קיבלנו על מגש של כסף.

כשהייתי ילדה הקראתי את "מגש הכסף" של נתן אלתרמן בכול שנה בטקסים, אלתרמן בחר לתאר בדרכו את המחיר הכבד של האובדן בנפש, ששילמנו כדי שתהייה לנו מדינה.

רק היום מסתברת לי המשמעות העמוקה של הטקסט המצמרר הזה, כי גם היום משפחת השכול הולכת וגדלה,  ועל המגש הזה נותנים נפשם בני אדם שלפחות את אחד מהם אני מכירה אישית.

אסף רוזנפלד ז"ל היה לי לחבר טוב בימי התיכון , היינו יחד במה שכונה אז "הח'ברה של מועדון תרבות". אסף היה אדם מיוחד, חברותי, מצחיק, מלח הארץ.

בזיכרוני אסף מנגן על גיטרה את השיר שכול פעם מזכיר לי אותו של דיוויד בואי Space Oddity" – David Bowie", היכולת שלי לזכור אותו היום היא רק באמצעות תמונות והגעה פיזית לחלקת הקבר ביום הזיכרון.

וזה לא מספיק,  כי זיכרונו, בנוי מהמון חלקיקי עבר שחרוטים בזיכרוני וממתינים. אסף נפל ב- 28/2/98 בעת מילוי תפקידו במוצב כרכום בדרום לבנון ,קצין מצטיין בגבעתי.

אם היינו מתכנסים כול אוהביו, והאנשים שהכירו אותו במשך 21 שנות חייו לספר חוויות וסיפורים על אסף, כותבים זיכרונות,  היינו מנציחים את זכרו.

כי מלבד תמונות וקטעי וידאו יש במוחם של הרבה אנשים סיפורים קטנים וגדולים על האדם הנפלא הזה, שנגדעו חייו בטרם עת. לכול אחד מאיתנו יש מישהו שהוא מכיר אישית, שמעצים את יום הזיכרון עבורו ומגדיל את גבורתם של אנשי "מגש הכסף".

אבל חשוב עוד יותר לזכור לאורך כול השנה, את מי שנשאר מאחור. את משפחת השכול. לזכור ולא לשכוח. כי את הכוח שלהם להמשיך, הם שואבים גם מאיתנו.

עוד בנושא השבועי בפינה של אושר הטור הקבוע שלי בידיעות עכו.

כמה אוכל …החגים שלנו נמדדים בכמות הארוחות תדירות המפגשים , והספק האנשים שפוגשים במינימום זמן … ובכול זאת חשוב לנצל את התקופה הזו , אחת הדרכים הספורטיביות והמועילות  להיפגש ,לחגוג ובעיקר להצדיק את הארוחה היא הטבע!

זה הזמן לבקר את הטבע . באביב הזה גיליתי שאין דבר טבעי יותר מהטבע כדי לחבר בין אנשים.

זה המקום לשוחח ,  ולמצוא שבאמת מקשיבים לך בצד השני.

הסיטואציה הזו מנוטרלת ממסכים וממסיחים .

אין טלויזיה , מחשב ופייסבוק ומשחק הכדורגל היחיד שאפשר לצפות בו הוא משחק מאולתר של כדור על מגרש בדשא פראי או באחו.

ברור , לא כולם מתחברים לטיולי שטח , אבל לא צריך כול כך הרבה , רק צבע ירוק בעיניים , שמש ואוויר במינון מדויק וריח של פריחה ( וכן היה גם ריח של מנגל …) .

אנחנו נהנים מהדבר שמחבר אותנו הכי הרבה לאימא אדמה , שמעניקה אנרגיות בחינם!

השקט , השלווה והחופש שהטבע מעניק , לא נמצא  בשום בית בנוי מלבנים .

הייתי מוסיפה לתענוג הזה את צחוק הילדים , האווירה הנהדרת שהסביבה החברתית מניבה ואם יש זמן להתבודד בטבע אז קחו איתכם ספר איכותי .

אז אחרי הניקיונות והסדר קבלו הזמנה חד פעמית לעונה קצרה שנעלמת מהר – לאביב !

צאו לטבע , טיילו במסלולים מטיביי לכת ומיטיביי בריאות , כי הטבע יודע להעניק – והרבה .

ולא לשכוח לשמור עליו…

עוד בנושא ב"פינה של אושר" הטור השבועי שלי בידיעות עכו.

 

 

"יש שני דברים שהאדם לעולם לא מתעייף מלהתבונן בהם, אש בוערת ומי מפל. הם תמיד אותו הדבר, אבל בכל זאת משתנים כל הזמן". לינדה סו פארק , "כד החרס השבור