התאריך הוא רק מספר!

עוד שנה חולפת על פנינו ואנחנו גדלים בשנה , ואתה נשאר בן 21.

מזכירים אותך – נזכרים בך בכול יום זיכרון, בכול אזכרה, בכול יום הולדת שלך שלא יתקיים עוד.

כול תאריך הופך משמעותי – הימים רודפים אחד את השני והמספרים בלוח השנה רצים כאילו מישהו רודף אחריהם,

אצלך השעון נעצר- אף אחד לא רודף אחרי התאריך ובטח לא אחרי המספר.

התאריכים שלך משמעותיים עבור הקרובים לך , אך הם נצח עבור המשפחה שלך.

הכאב הזה שאינו תלוי בשום תאריך שאינו זקוק לשום תזכורת –

אסף, כול שנה אני מנסה להעלות בדעתי מה הוא הזיכרון שחשוב שיזכר בך

כול שנה אני מגיע לאותה מסקנה – לא צריך שום אירוע –

אתה הוא הזכרון , אתה הוא העדות , ימי חייך הימים וימי מותך הלילות.

חלפו 15 שנים שאתה לא נמצא איתנו,  אבל בכול סימן אני מוצאת שהוא כאן איתנו.

השבוע ביקרתי שוב במרכז הטניס בעכו –

גיליתי שמנהל המרכז אלעד רוט שיחק עם איתך בתחרויות בילדותכם,

ויוזם מדי שנה תחרות על שמך!

גאווה גדולה ומרגשת הייתה לי לדעת ,שכול מכרייך זוכרים , ולא רק בתאריך …

כי התאריך הוא רק מספר – ומאחוריו יש חיים שלמים שנגדעו בטרם עת

חיים שלמים ועוד תאריכים ומספרים הנקשרים אלייך בחוטים דקים של זיכרון נצחי!!

יהי זכרך ברוך!

לאסוף את השברים – יום הזיכרון 2012

אסף,

בכול שנה כשמתקרב הזמן, זה נהייה מורכב יותר, כול שנה עומדים מעלייך בבית העלמין בנהריה, חבורה של תיכוניסטים, היום נשואים, בוגרים יותר, מגדלים ילדים, חדי חושים יותר מהעבר, כי החיים מחשלים את כולנו , ואתה לעולם תישאר בן 21. ובכול שנה קשה יותר לעמוד שם ולדעת את הפרט הזה, שאצלך לעולם לא משתנה.

אולם לחיים כוח משלהם, ולהורייך ברוך השם יש כבר נכדים, ואני בעצמי מגדלת ילדים, עם פחדים, חששות ואמונה גדולה…

בשבוע שעבר צפיתי בהצגת התיאטרון של המגמה מהתיכון בו למדו יחד, ופתאום זה הכה בי, נזכרתי במחזמר של "שיער" שהמחזנו בסוף י"ב, בחלוקת התפקידים המוזרה של סימונה, והטרגית במחשבה לאחור, גילמת שם את הקצין – שבסוף ההצגה נהרג במלחמה – כמה אירוני, כה כואב וכול כך לא…

כשצפיתי בהצגה חשבתי שהנוער הזה שעומד על הבמה עוד מעט יתגייס אל הצבא- חשבתי על החברים שעומדים יחד על הבמה, ועל העובדה שאתה חי בתיכון בתחושה שהכול נצחי וששום דבר לא ייפגע בך, שום דבר.

ופתאום אנחנו מתעוררים אי שם בשנות העשרים ומגלים בכמה תמונות בספר המחזור מסומנות – ז"ל. כול שנה מתחזקת ההרגשה שזה לא ייגמר, בכול שנה בתי העלמין פותחים להם חלקה חדשה, ואני שואלת – עד מתי?

לאורך השנה אני מנסה להיזכר בכמה שיותר פרטים שאני יכולה לגבי שנות ילדותי, כשיש לך ילדים אתה תמיד עושה היקשים למי שהיית ואיך ילדייך היום, והשבוע כשצפיתי בהצגה ממש נזכרתי בך, על הבמה, מאושר, מחייך, שחקן מוכשר, מנגן ושר, אוהב אנשים, מצחיק עד דמעות ( זוכרת את המשאף ונטולין…)בעיקר עלו בי הזיכרונות אל מאחורי הקלעים של ההצגה שהעלנו, והיום כבר עשו משחק טניס לזכרך, וכתבו לך מזמור גם אנשים שאינם מכירים אותך, וטריאתלון … וחשבתי שעוד לא כתבנו את כול זכרך כדי להעלות מחזה על חייך ועל הנחישות וההתמדה שאפיינו אותך.

יבוא הזמן, בינתיים יש שיר, שיושב אצלי במגירה שנכתב בשנה השנייה למותך, בכול שנה אני רוצה ש"יהפוך לשיר" בפרויקט המיוחד של גלגל"צ, יבוא הזמן שיהיה בי האומץ …

לכול אחד היום, לצערי, יש אסף אחד שהוא מכיר, בכול פעם כשאנחנו מגיעים נראה שהשנה בין העלמין מלא עוד יותר…וזה עצוב כי "חללי צה"ל" אכן משאירים אחריהם חלל גדול… והשנה החלל גדל – לזכרם של 22993 הנופלים במערכות ישראל, נכון לכתיבת שורות אלו.

זיכרון וגבורה או לזכור ולהתגבר…

ימים אלו מהולים בעצב ושימחה. מצד אחד אתה מודה לאלוקים שיש לך מדינה, שיש לנו לפחות מקום לגיטימי להיות בו-"מדינת ישראל". ובשבוע שלאחריו אתה זוכר כי את המדינה הזו לא קיבלנו על מגש של כסף.

כשהייתי ילדה הקראתי את "מגש הכסף" של נתן אלתרמן בכול שנה בטקסים, אלתרמן בחר לתאר בדרכו את המחיר הכבד של האובדן בנפש, ששילמנו כדי שתהייה לנו מדינה.

רק היום מסתברת לי המשמעות העמוקה של הטקסט המצמרר הזה, כי גם היום משפחת השכול הולכת וגדלה,  ועל המגש הזה נותנים נפשם בני אדם שלפחות את אחד מהם אני מכירה אישית.

אסף רוזנפלד ז"ל היה לי לחבר טוב בימי התיכון , היינו יחד במה שכונה אז "הח'ברה של מועדון תרבות". אסף היה אדם מיוחד, חברותי, מצחיק, מלח הארץ.

בזיכרוני אסף מנגן על גיטרה את השיר שכול פעם מזכיר לי אותו של דיוויד בואי Space Oddity" – David Bowie", היכולת שלי לזכור אותו היום היא רק באמצעות תמונות והגעה פיזית לחלקת הקבר ביום הזיכרון.

וזה לא מספיק,  כי זיכרונו, בנוי מהמון חלקיקי עבר שחרוטים בזיכרוני וממתינים. אסף נפל ב- 28/2/98 בעת מילוי תפקידו במוצב כרכום בדרום לבנון ,קצין מצטיין בגבעתי.

אם היינו מתכנסים כול אוהביו, והאנשים שהכירו אותו במשך 21 שנות חייו לספר חוויות וסיפורים על אסף, כותבים זיכרונות,  היינו מנציחים את זכרו.

כי מלבד תמונות וקטעי וידאו יש במוחם של הרבה אנשים סיפורים קטנים וגדולים על האדם הנפלא הזה, שנגדעו חייו בטרם עת. לכול אחד מאיתנו יש מישהו שהוא מכיר אישית, שמעצים את יום הזיכרון עבורו ומגדיל את גבורתם של אנשי "מגש הכסף".

אבל חשוב עוד יותר לזכור לאורך כול השנה, את מי שנשאר מאחור. את משפחת השכול. לזכור ולא לשכוח. כי את הכוח שלהם להמשיך, הם שואבים גם מאיתנו.

עוד בנושא השבועי בפינה של אושר הטור הקבוע שלי בידיעות עכו.